דלג לתפריט דלג לתוכן
"כפית של זהב"

"כפית של זהב"

באמנות אין מוגבלות"
ההצגה: כפית של זהב
מסמך אנושי מפתיע ונוגע ללב, המאפשר לצופים להיחשף לעולמם העשיר, הפשוט והמרתק של קבוצת שחקנים – אנשים עם מוגבלות שכלית.
במפעל לכפיות קטן, ללא מזגן, עובדת חבורה של כ– 20 פועלים שהם אנשים עם מוגבלות שכלית. "הבוס לוחץ, צריך להספיק, הוא הבטיח להעביר כפית ומזלג בתוך שקית כי איך הגברת או האדון יאכלו את ארוחת הערב שלהם במטוס? ואיך העובדים עצמם יצליחו להרוויח את השטר הזה… הסגול של 50 השקלים בחודש?… אפשר לקנות עם זה לחם, לבּן… ג'יפ… רכב 4 על 4 …"
כפית של זהב – מביאה את סיפורה של קבוצת שחקנים "לא רגילים" המביאים לבמה חלומות, מאווים, מחשבות, מציאות יום יומית
כפית של זהב – מפגש אותנטי של רגעי אמת מצחיקים ועצובים שתורגמו לשפת התיאטרון.
ההצגה היא פרי עבודה המתמשכת שנים, מלווה במפגשים עם אמנים שונים וחשיפה לאומנויות שונות. ההצגה הופיע בארץ ובפסטיבלים בחו"ל
גם כמה ימים אחרי שתצפו בהצגה כפית של זהב היא תישאר תקועה לכם בגרון. תסרב לעזוב ולתת לכם לחזור להתנהל בחיים הרגילים שלכם. כי יש בה, בהצגה הזאת, משהו שלא יכול להשאיר אתכם אדישים. משהו מאוד בסיסי המאתגר את הצורה שבה אנו תופסים את עצמנו ואת האחר.
לפחות עבורי, הצפייה בהצגה דומה לשהייה בלונה פארק של רגשות. כמעט כולן קיימות שם, צצות לכל אורכה. אך בעיקר אני חושב, ההצגה בוחנת את הדרך שבה אנו מסתכלים על האחר, על השונה, על המוגבל. מערכת השיפוט הפנימית שלנו עובדת שעות נוספות במהלך ההצגה, עד שהיא מעייפת את עצמה ופורשת. שם, באותו הרגע, מתרחש לו הזיקוק המושלם: הרגע שבו אתה יכול להביט על האחר בצורה שווה, ישירה ואמיתית. רגע מזוקק, מקסים ומרגש. רגע שבשבילו, אני חושב, המציאו את האמנות – מתוך ביקורת של איתי מאוטנר.
בימוי וניהול אמנותי – רינה פדווה
כתבה ע"פ חוויותיהם של השחקנים – שירה גפן
תפאורה ותלבושות – רקפת לוי
עריכת מוזיקה – טוני אפונסו