ההיטוריה של תיאטרון הבימה

ציוני דרך במאה שנות הבימה

פרק ראשון

לאחר מהפכת פברואר 1917 ובעקבות פריחת התנועה הציונית והיחס הליברלי של הממשלה הזמנית במוסקבה פנה נחום צמח וביקש אישור מהשלטונות לייסד אגודה עברית בשם "התיאטרון העברי – הבימה". ללא אישור זה, לא היה התיאטרון יכול לפעול באופן גלוי וחוקי. בכתב הרישיון שנכתב על ידי ראש עיריית מוסקבה, נכתב: "בזה ניתנת הרשות לאזרח נחום לזרוביץ' צמח לפתוח תיאטרון בשפת עבר שיקרא בשם "הבימה".

עם מתן הרישיון, הוקמה האגודה בחתימתם של נחום צמח, מנחם גנסין וחנה רובינא באוקטובר 1917.

מנחם גנסין, נחום צמח וחנה רובינא מעמד החתימה, 1917

מנחם גנסין, נחום צמח וחנה רובינא מעמד החתימה, 1917

פרק שני

ב-8 באוקטובר 1918 ,הופיעו בפעם הראשונה ב"נשף בראשית" שהיה מורכב מארבעת המערכונים: "האחות הבכירה", "השריפה", "החמה החמה", "פגע רע". סטניסלבסקי נכח בהצגה והיה שבע רצון. הוא אמר כי כוחה האמנותי של הלהקה מתגבר על מחיצות הלשון. גם הביקורת קיבלה את ההופעה באהדה. הקהל היהודי במוסקבה היה נרגש, העובדה נקבעה – התיאטרון העברי קיים.

פרק שלישי

הצגת "היהודי הנצחי" – הבכורה הייתה בדצמבר 1919 וההצלחה עלתה על המשוער. התיאטרון לא היה מופע אמנותי בלבד, אלא סימל את התעוררות העברית והציונות.

חנה רובינא וצבי פרידלנד בהצגה היהודי הנצחי

חנה רובינא וצבי פרידלנד בהצגה "היהודי הנצחי"

פרק רביעי

הצגת "הדיבוק" – מחברו של המחזה "הדיבוק" הוא ש. אנסקי, סופר וחוקר פולקלור יהודי. חיים נחמן ביאליק תרגם את המחזה לעברית והלל זלוטופולסקי, מעשירי מוסקבה, קנה את המחזה בשביל "הבימה". וכטאנגוב הפך את המחזה ליצירת תיאטרון גדולה, מעוצבת בכלים אמנותיים חדשים שהעניקה חוויה עמוקה לצופים. חנה רובינא בתפקיד לאה זעזעה בקולה ובמשחקה וכך גם שאר השחקנים. נתן אלטמן, מהציירים המודרניים של ימי המהפכה בנה להצגה תפאורה. הקומפוזיטור יואל אנגל עיבד ל"הדיבוק" מוסיקה חסידית עממית. הסיפור, המשחק, המוסיקה, הריקודים, העיצוב הדרמטי והאמנותי, יצרו שיא תיאטרוני. שנתיים עבד וכטאנגוב על "הדיבוק" יומם ולילה. ב-31 בינואר 1922 ,נערכה הצגת הבכורה וזכתה להצלחה עצומה. ה"הדיבוק" היה ההישג הגדול של "הבימה". "הדיבוק" היה גם לאחת ההצגות החשובות של התיאטרון המודרני בעולם בשנות העשרים. מ-1922 ועד סוף שנות ה-90, הועלתה הצגת "הדיבוק" ב"הבימה" בגרסאות שונות כ-1,300 פעמים. לפני עזיבת "הבימה" את מוסקבה, הוצג "הגולם" מאת ליוויק בהשתתפות אהרון מסקין ויהושע ברטונוב.

פרק חמישי

ב – 1926 עזבה "הבימה" את מוסקבה לבלי שוב ויצאה למסע הופעות באירופה שבסופו הגיעה בראשית 1927 לניו יורק.

פרק שישי

בחודש יוני 1927 התפלגה הלהקה. רוב השחקנים החליטו לעלות לארץ ישראל. נחום צמח וקבוצת שחקנים נשארו בארצות הברית. במרץ 1928 הגיעו שחקני "הבימה" לארץ ישראל. השחקנים החליטו על דרך ניהול חדשה – שוויון לכל. התיאטרון היה לקולקטיב שכל חבריו בעלים ומנהלים של התיאטרון וקובעים את דרכו. ההצגה הראשונה של הבימה שהועלתה בארץ ישראל היא "האוצר" מאת שלום עליכם בבימוי אלכסנדר דיקי. בשנת 1930 העלה הבימה לראשונה מחזה של ויליאם שייקספיר, "הלילה ה-12". ההצגה הופקה והועלתה בברלין.

מתוך "האוצר"

מתוך "האוצר"

פרק שביעי

חברי התיאטרון שהפך לקולקטיב, החליטו כי גם הבמאים צריכים לבוא מתוכם. הם קראו לכך "הרג'יסורה הפנימית". השחקנים צבי פרידלנד וברוך צ'מרינסקי, הפכו מעתה לבמאים היחידים כמעט של התיאטרון במשך כעשרים שנה. צ'מרינסקי ביים עשרים הצגות עד שנפטר ב-1947 ופרידלנד ביים כ-50 הצגות. בשנת 1942 הועלתה לראשונה הצגה שתיארה את החיים החדשים המתהווים בארץ ישראל בשנות ההתיישבות והמאבק, ההצגה "האדמה הזאת" מאת אהרון אשמן, בבימויו של צ'מרינסקי. בשנת 1943 הועלתה הצגת "טוביה החולב" בהשתתפות יהושע ברטונוב וחנה רובינא. ההצגה הוצגה למעלה מ-200 פעמים בכל רחבי הארץ. בשנת 1947 הגיע הבמאי טיירון גאטרי לביים את "אדיפוס המלך" מאת סופוקלס.

פרק שמיני

בשנת 1946, נכנס התיאטרון לביתו החדש לאחר עשר שנות בנייה.

פרק תשיעי

משנות החמישים נפתחו השערים לבמאים מחו"ל והועלו מחזות ממיטב המחזאות העולמית. היי קיילוס האמריקאי ביים בהצלחה רבה מאוד את "מראה מעל הגשר" מאת ארתור מילר, "אנה קריסטי" מאת יוג'ין אוניל, "מסע ארוך אל תוך הלילה" מאת יוג'ן אוניל, "הבט אחורה בזעם" מאת ג'ון אוסבורן ו"מי מפחד מוירג'יניה וולף" מאת אדוארד אלבי.

פרק עשירי

הועלו בהצלחה רבה גם "אמא קוראז' וילדיה" מאת ברכט, "זעקי ארץ אהובה" מאת אנדרסון, "פר גינט" מאת איבסן בבימוים של לאופולד לינדברג, סנדרו מלמקוויסט ויוליוס גלנר ולהצלחה יוצאת דופן זכה "בית התה של ירח אוגוסט" מאת ג'ון פטריק.

מתוך "בית התה של ירח אוגוסט"

מתוך "בית התה של ירח אוגוסט"

פרק אחד עשר

בשנות החמישים החלו להציג מחזות של סופרים ישראליים, ששמם עלה באותם ימים: משה שמיר, אהרון מגד, אפרים קישון. נסים אלוני העלה את מחזהו הראשון "אכזר מכל המלך" שנכתב עבור "הבימה" בשנת 1953 ומאז הועלו שישה ממחזותיו, בשיתוף פעולה עם הצייר יוסל ברגנר, שיצר את התפאורה: "בגדי המלך" (1961) "דודה ליזה" ב-1969, "הצוענים של יפו" ב-1971, "אדי קינג" ב-1975, "הנסיכה האמריקאית" ב-1982, "הכלה וצייד הפרפרים" ב-2004. השפעתו על התיאטרון הייתה רבה.

מתוך "דודה ליזה"

מתוך "דודה ליזה"

פרק שנים עשר

ב-1958 מוענק לתיאטרון הבימה פרס ישראל והוא זוכה במעמד של תיאטרון לאומי.

הקולקטיב (שהוקם ב-1928), פורק ב-1969. נבחר חבר נאמנים בראשותו של נגיד בנק ישראל, משה זנבר ומונו מנהל כללי ומנהל אמנותי לתיאטרון.

בסוף שנות החמישים ובמשך שנות השישים הועלו מחזות חשובים העוסקים בשואה, ביניהם: "יומנה של אנה פרנק" מאת פרנסס גודריץ' ואלברט הקט ב-1957, "חנה סנש" מאת אהרון מגד ב-1958, "שש כנפיים לאחד" מאת חנוך ברטוב ב-1958, "ילדי הצל" מאת בן ציון תומר ב-1962. בשנת 1969 פורק קולקטיב הבימה.

פרק שלושה עשר

בשנות השבעים הועלו מחזות מקוריים מאת הלל מיטלפונקט, יהושע סובול ואפרים קישון. ב-1978 הועלה מחזהו של חנוך לוין "הלוויה חורפית" בבימוי ומאז הועלו שישה מחזות נוספים שלו: "מלאכת החיים" (1989), "הופס והופלה" (1991), "כריתת ראש" (1996), "הילד חולם" (1993), "ההולכים בחושך" (1998), "מוריס שימל" (2010).

פרק ארבעה עשר

מסוף שנות השבעים ומתחילת שנות השמונים, מוצגים מחזות מקוריים נוספים כמו: "מלך מרוקאי" מאת גבריאל בן שמחון, "מכולת" מאת הלל מיטלפונקט ,"סנג'ר" מאת מוטי בהרב, "הפרדס" מאת יוסף בר יוסף, "נמר חברבורות" מאת יעקב שבתאי. קם דור של כותבי מחזות שכל יצירתם מוקדשת לתיאטרון וזכו לעניין ולהצלחה. הוצגו מחזות יהודיים כמו  "סיפור פשוט" מאת ש"י עגנון, "עלי כינור" של שלום עליכם, "מאחורי הגדר" לפי ביאליק, "טייבלה והשד שלה" מאת בשביס זינגר, "מירלה אפרת" מאת יעקב גורדין. במחזאות העולמית הועלו "המשפט" מאת קפקא, "הדוד ואניה" מאת צ'כוב.

מתוך "מכולת"

מתוך "מכולת"

פרק חמישה עשר

בשנות ה-90 הועלו בין היתר ההצגות "יהוא" מאת גלעד עברון, "משרתם של שני אדונים" מאת גולדוני, "רוחות" מאת איבסן ו"מנדראגולה" בבימוי אילן רונן בביצוע קבוצת צעירי הבימה.

פרק שישה עשר

בשנות ה-2000 הועלו מגוון מחזות קלאסיים, מודרניים, ישראליים ויהודיים. ביניהם: "הקמצן" (הוצג ב-People's Art Theatre Beijing ותיאטרון אלכסנדרינסקי בסאן פטרסבורג), "הסוחר מוונציה" (הוצג בתיאטרון ה"גלוב" באנגליה), "חשמלית ושמה תשוקה", "לבד בברלין", כולם בבימוי אילן רונן ו"קדיש לנעמי", "אישה בורחת מבשורה", "הכיתה שלנו" ו"אדיפוס תיאור מקרה" בבימויו של חנן שניר. כמו כן, הועלו מחזות הזמר, ביניהם: "גבירתי הנאווה", "אוויטה" ו"עלובי החיים" בבימויו של המנהל האמנותי משה קפטן. מאז 1918 ועד היום, הועלו ב"הבימה" למעלה מ 730 הצגות.

מימין לשמאל: "אישה בורחת מבשורה", "לבד בברלין" ו"עלובי החיים"

מימין לשמאל: "אישה בורחת מבשורה", "לבד בברלין" ו"עלובי החיים"