ראשי זבל חדש בהבימה

הסוחר מוונציה
מס' הצגה: 35
הצגת בכורה: 14/05/1936
מספר הצגות: 47

יוצרים


שחקנים


הדוכס מונציה :
חיים אמיתי
הנסיך ממרוקו :
שמעון פינקל
הנסיך מארגון :
מנחם בנימיני
אנטוניו הסוחר מונציה :
צבי פרידלנד
נאסניו :
יעקב אביטל
סלניו :
שלמה ברוק
קארטיאנו :
רפאל קלצ'קין
סאלריו :
צבי בן-חיים
לורנצו :
ארי קוטאי
שיילוק :
אהרון מסקין , שמעון פינקל
תובל :
חיים אמיתי
לנצלוט גובו :
אברהם ברץ
גובו הזקן :
ברוך צ'מרינסקי
בלשצר :
יהודה רובינשטיין
פורציה :
חנה רובינא
נריסה :
חנה הנדלר
ג'סיקה :
אינה גובינסקה
משרתת פורציה :
תמימה יודלביץ
ונציאנים :
ניורה שיין , פאני ליוביץ
תפקידים שונים :
יעקב גלבוע

"הסוחר מוונציה" מהווה פרק חשוב בתולדות הדרמה העולמית. לא רק בזכות המחזאי ויליאם שקספיר, אלא בעיקר בזכות  האלמנט היהודי שבו.

 

דמותו של שיילוק ופרשת ליטרת הבשר היוותה במשך שנים רבות עילה לתעמולה אנטישמית. ולא בכדי : שקספיר הושפע ממסורת ארוכה של מחזאות אנטישמית שקדמה לו.

 

אנטוניו, הסוחר מוונציה, זקוק בדחיפות להלוואה. הוא פונה לשיילוק מלווה בריבית יהודי. שיילוק אינו מעוניין בערבות או בערבים, אלא בליטרת בשר מגופו של אנטוניו אם הלוואה לא תיפרע בזמן.

 

במקביל מתרחשות שתי עלילות נוספות : האחת - סיפור אהבה בין בתו של שיילוק, ג'סיקה, לבין לורנצו.

 ג'סיקה בורחת מהבית ונישאת לו.

 

השנייה - בין בסניו לפורציה היפה והעשירה - המוסיפה למחזה ניחוח קומי, כאשר בסניו מצליח להגריל את פורציה למורת רוחם של המחזרים האחרים.

 

 

 

ב-23/6/1936 נערך ע"י 'חוג הבימה' באולם 'אולם שם' בתל אביב המשפט הספרותי על שיילוק לרגל הצגת 'הסוחר מוונציה' , ב'הבימה'. השתתפו : השופט צ. הרכבי - אב בית הדין, אשר ברש ויעקב פיכמן - חברי הנשיאות, ד"ר ח.הררי, י. זנדבנק, ש. שטרנחובסקי, פ. לחובר - שופטים. י. קלינוב - קטגור, ד.ב. מלכין - סנגור, ש. הלקין - מומחה, א. קריב ואלכסנדר פן - עדי קטגוריה, עורך דין ד"ר אפשטיין הלוי - עד הסנגוריה.

 

כתב האשמה :

 

הקטגור : אני מאשים שלושה שותפים שיד להם במעשה הצגת שיילוק בארץ ישראל .

א. אני מאשים את הדרמטורגן האנגלי הגדול וויליאם שיקספיר שהקל את ראשו וכתב מחזה שבו שילב עניין אנטי-יהודי מבלי שהיה בקיא בבעיה זו במידה מספקת כדי לטפל בה באופן שניתנה לנו דמות דמיונית בלתי אפשרית בהארה אנטישמית חריפה, אם לא במזיד הרי בשוגג.

 

ב.אני מאשים את התיאטרון העברי בארץ ישראל, את 'הבימה', שהעלה על קרשי במתנו מחזה זה שאין לו צידוק וכפה כביכול על היהדות תפקיד של מצטדק בעניין שהוא בדותא מלכתחילה.

 

ג.ואני מאשים את הבמאי ייסנר שנתן את האינטרפטציה לדמותו של שיילוק שאינה מתאימה למציאות ולא השיגה את מטרתה ומתוך כך השיגה את היפוכה. על יסוד האשמות אלה שאוכיח אותן בדבריי במשפט אני דורש לקבוע : שדמות שיילוק היא אנטישמית, שלא היה ואין מקום לתיאטרון עברי להיזקק למחזה הזה, שאינטרפטציה שניתנה כאן אין בה להכשיר את המחזה ולכן אני דורש שהמשפט יחייב את הנאשמים בדין.

 

לאחר דבריו של הסנגור ד.ב. מלכין, עמדה במרכז הבירור הרצאתו של המומחה, הפרופסור שמעון הלקין, שנחקר ארוכות ונתן הסבר מקיף להשפעות השונות על שיקספיר ביצירה זו ולתוכנה הדרמטורגי.

 

בשם "הנאשם" דיבר הבמאי ליאופולד ייסנר שאמר :

"תוכנו האמיתי של תפקיד שיילוק אינו נוגע בבעיית האנטישמיות בלבד. הוא נוגע בדבר נוסף שהוא מעניינה של האנושיות כולה : הבעיה שהוא מעורר תעמוד על הפרק גם שהאנטישמיות  לא תהא שוב, אלא אגדה של ימי עבר רחוקים - והיא בעיית הצדק. וזה היה גם הרעיון המרכזי בהצגת 'הסוחר מוונציה' שהוצאה לפועל מתוך שמירת אמונים להשקפתו של שייקספיר ולא להשקפתו של במאי סתם אלא של במאי הרוצה לשרת את שייקספיר.

 

ועוד זאת, היינו סרים מדרכנו אילו נשמענו לדרישה שנשמעה והיינו מצגים את האגדה כקומדיה חברתית שבמרכזה עומד שיילוק כספקולנט כפי שהוא נראה לנפשות הפועלות במחזה. וכאן חובה היא לי להסביר מתוך ענוותנות אך גם מתוך וודאות של אדם היודע את עבודתו, שעל בימת התיאטרון אין תוקף אלא לדברים המתגלים מתוך עלילה דרמטית ואין חשיבות מכרעת בדברים שאחד הגיבורים אומר על חברו. שייקספיר הכיר להפליא את החוק הזה והוא נותן לגיבורים אחרים לדבר על שיילוק כעל מלווה בריבית. אבל בפעולה של שיילוק אין אנו מוצאים כל מעשה שיהא אופייני לנושך נשך.

 

אבל הדרישה להציג את המחזה הזה כקומדיה חברתית על דבר ספקולנט אך ורק מפני שעסקיו של הגיבור הזה הם עסקי בנקאות כביכול - דרישה זו יש בה ממידת החוצפה. הייתי רוצה לציין 'חוצפה' זו כהבנה סלחנית ורחבת לב מפני שהיא מעלה על דעתי את נעורי שלי כשרציתי בכל מחזה שעמדתי להציגו להדגיש את ההשקפה החברתית-הכלכלית שבו לפי הכרתי הפוליטית. התבגרותי הביאה אותי לידי הבנה שאפשר שיהא אדם שומר אמונים לאידאלים הפוליטיים שלו מבלי שיראה כשליחותו האמנותית את התאמתו של כל מחזה ומחזה לאותה המסגרת אשר לעיתים אינה הולמת אותו כלל.

 

פסק הדין :

1. 

אין להאשים את הדרמטורגן הידוע ויליאם שיקספיר בקלות בשלבו את הטיפוס שיילוק בקומדיה 'הסוחר מוונציה'. להיפך, על ידי שילוב הדמות הדמונית-הטראגית הפך את הקומדיה הקלה למחזה בעל ערך אנושי הסטורי עמוק. אפשר שדמותו של שיילוק במחזה של שיקספיר אינה הולמת את המציאות היהודית על כל פרטיה, אבל היא הולמת בשלמות את המושג המקובל בעולם הנוצרי על היהודי המלווה בריבית. הארתו של שיקספיר אין בה כלום מן האנטישמיות, להיפך, בהבלטת מעשי התעללותם של הנוצרים ביהודי ובדברי המחאה הנשגבים שהוא נותן בפי הגיבור הרודף הנרדף, ומרימו לגובה טראגי הוא מוליד בלב הצופה השתתפות אמיתית.

2.

על כן אין להאשים את תיאטרון 'הבימה' על שהעלה על במתו את המחזה הזה. להיפך, יש לראות בבחירה זו עוז רוח מצד הבימה שלא היססה להציג מחזה שעם כל רום ערכו האמנותי כרוכות בו כמה סכנות בשביל במה עברית לאומית. דווקא לאור הזמן הזה, זמן של רדיפות ועלילות על עם ישראל ברוב ארצות התבל, עלולה דמותו של שיילוק, מוצגת בהדגשה נכונה ובהדגשה אמיתית, להבליט את גדולתו המוסרית של היהודי לעומת מוסרם הקלוקל וצביעותם של רודפיו.

 

3.

הבמאי ייסנר ראה את המחזה באור הזמן ועשה ככול יכולתו האמנותית הגדולה להדגיש ולהבליט את שני הצדדים האלה. : את שיעור קומתו המוסרית הסובלת והגאה של שיילוק וואת קלות דעתם וליקוי מצפונם של צורריו. 

 

אי לזאת החליט בית הדין פה אחד לדחות את טענות הקטגוריה ולזכות את הנאשמים.  

"זו הפעם הראשונה נעשה נסיון מלא עניין למסור את התפקידים הראשיים לשני שחקנים שונים זה מזה בהופעתם החיצונית ובמהותם הפנימית וכך ניתן לנו אותו שיילוק בשתי מהדורות שונות. מסקין הוא בן הטבע, ראשוני ובלתי אמצעי, גיבור בממלכת הגשמיות, כולו יצרים. פינקל , יהודי פטריארכלי, שכלתני, חטטני, כספיתי רוטט. כולו דינאמיקה וכוח.

ואם מותר להעלות אסוציאציות, מסקין - בנוסח "כתר דוד", פינקל - בנוסח "היהודי זיס". אבל שניהם בצורה קלאסית מונומנטאלית. דו-קרב שחקני כזה - נחת רוח ממנו לצופים.

א.ש. יוריס. "דבר". 9.06.1936